"חתיכת תעוזה היתה לך – למכור יותר מ 150 מקומות למשהו שעדיין לא גמרת לעבוד עליו". אמרתי לעצמי בימים האחרונים.

אבל אני עובדת הכי טוב  תחת לחץ זמנים קל. לא כי אני מתפקדת טוב יותר בלחץ – כי ככה, התברר לי היום, כשאין זמן אין מקום "לשפר", ואני מצליחה לשחרר.

לא יודעת איך ומתי עלה לי הרעיון, שכמו שטל באה לכאן לשמוע את ההרצאה של "לא נעים לי" קצת לפני שהתחלתי עם זה, במשרד בלילה במצגת אחת על אחת, אני רוצה עכשיו להזמין כמה חברות, חלקן היו בהרצאות שלי וחלקן לא, שיבואו להיות הקהל הניסיוני הראשון.

"הרצאת הרצה".

אז יצא שהפורמט נהיה קטן יותר, והגיעו שלוש חברות מהאיזור, ורמת גנית מהממת אחת.

בזכות ההרכב וגודלו, ה"קהל" הפך לקבוצת מיקוד. ניהלנו דיון קצר מאד, ממוקד ופורה.

נכנסתי לערב הזה כולי חרדה, התנצלות וחוסר בטחון (כן, קורה גם לי..) חרדת ביצוע קוראים לזה? משבר ספר שני?

ויצאתי ממוקדת לחלוטין, בטוחה בעצמי לגמרי, יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להעביר את המסר שלי בצורה הטובה ביותר, איך אני עושה את זה, מה המסר שלי, ואפילו כמה רעיונות לתכניות להרצאה הבאה ותכניות מרגשות ומאתגרות לעתיד. אשכרה מתרגשת.

אני מחכה לשינויים שיקרו מחר ומחרתיים במצגת, מקווה שאספיק ליישם את הכל עד יום שלישי בערב (כמה טוב שביטלתי יום צילום ליום שני – חשוב לדעת לתעדף משימות!) ומחכה לפגוש את המעצבות, שאת חלקן אני כבר מכירה מדיונים בקבוצת הפייסבוק המעולה בתבל שלנו.

מחכה לעזור לכן להבין דברים פשוטים בצורה פשוטה, מקווה שגם ההרצאה הזו תגרום לכן לצאת בהרגשה של הבנה, יכולת, מיקוד, מטרה. כמו שיצאתי אני מהערב הזה.

אז תודה לחברות המצוינות שלי, על האהבה, החוכמה והנדיבות.

דניה, טל, נעמה (שעד הפוסט הבא שלי יהיה לה גם עמוד פייסבוק וגם אתר!!), גלית–  איזה כיף שבאתן, תישארו.