מתי בפעם האחרונה שאלתן גבר: "איך אתה מאזן בין משפחה לקריירה"?

האם שמעתם על גבר שנשאל בראיון עבודה אם הוא מתכנן ילדים בקרוב? האם יצא לכן להכיר עמית חדש לעבודה, שסיפר לכן במשפט הראשון אחרי שמו, מהם שמות ילדיו?
דבילי או לא רלוונטי עד כמה שזה נשמע, הפרט השני שנשים רבות בוחרות לספר על עצמן (לרוב בעמוד ה"אודות" בבלוג או באתר שלהן) אחרי שמן, ולפעמים עיסוקן הוא "שלום, אני רונית. מעצבת פנים, בלוגרית, אמא לשחר ועינב". רובן בדרך כלל שוכחות להזכיר שהן גם רעיות.
אנו חיות בעידן עלק-פוסט-פוסט פמיניסטי כזה, בו האמהוּת חזרה להיות "תפקיד חיינו". חס ושלום שנשכח להזכיר את הילדים שלנו – שמא ניחשד שאיננו אמהות טובות.

אבל בעוד מיליארדי פוסטים, ספרים, הרצאות, קורסים, סרטים וספר אחד מעצבן במיוחד הוקדשו לאמא העובדת, אותה אשת-פלא שנמצאת במאבק מתמיד "לאזן בין חיי משפחה לקריירה" – היכן הוא האבא העובד? מדוע הוא לא זוכה לאותה תאורה הירואית? ואפילו לאותו כינוי? מדוע הוא לא זקוק לספרים, לקורסים ולהרצאות כדי לשרוד את רגשות האשם המטורפים שמכרסמים בו, שעה שהוא נשאר בעבודה במקום לחזות בילדים שלו גדלים?
בואו נעשה ניסוי קטן ומשעשע (=מדכא). הקישו בגוגל "אבהות וקריירה". זה מה שתקבלו:

לפני כמה שבועות קראתי בעצבים פוסט נרגש של חברת הום סטיילינג, ששיבחה "לקוחת חלומות", שגם עובדת במשרה מלאה, גם אמא לשלושה ילדים (!) שבשל היותה עסוקה, נתנה להן יד חופשית בעיצוב הבית. הן התפעלו מכל אלו, ומהיכולת של הלקוחה להאציל סמכות (דבר שמן הסתם למדה בקריירה שלה), כאילו זו להן הפעם הראשונה שפגשו אשה עובדת. אבל נפקד מהתיאור מקומו של הבעל. הוא עובד? במשרה מלאה? כמה ילדים יש לו? האם הוא "נתן להן" יד חופשית? הרי זה גם הבית שלו. איך אני יודעת? כי בסוף נכתב ששניהם אהבו מאד את התוצאה. כלומר שלאישור הסופי דעתו היתה חשובה. וזו רק דוגמא אחת.

לאחרונה אני תוהה שמא זו אינה פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. שמרוב שאנחנו טוחנות לעצמנו את השכל על זה, אנחנו בוראות עוד ועוד רגשות אשם, במקום פשוט להגיד – האבא העובד? הוא איש עובד שיש לו ילדים. הוא פשוט עובד ואז חוזר הביתה. הוא לא עושה מזה ביג דיל. כשהוא עובד הוא איש מקצוע, וכשהוא חוזר הביתה הוא אבא. הוא לא מרגיש צורך להגדיר את עצמו בתור "אבא של עינב ושחר" בעבודה, כי מה הקשר של הילדים שלו לעבודה שלו?! האם מישהו יעריך אותו פחות אם יידע שיש או אין לו ילדים? או יעריך אותו יותר אם רק יטרח לציין שיש לו?

אבל ממה שראיתי מאז הפכתי לאמא, המציאות שלנו היא מה שאנחנו נחליט שהיא תהיה. חופשות הלידה בארץ עדיין מפלות נשים לרעה, כי איזו אשה באמת יכולה לחזור לעבוד שישה שבועות בלבד אחרי לידה, ולאפשר לבעלה את הבונדינג המטורף שיכול להתרחש עם התינוק שלו בשבועות האלו? אולי רק אלו שמגישות תכנית יומית בת שעתיים ברדיו. אבל אם זה מספיק חשוב, אפשר לבנות מציאות בה שני בני הזוג מגדלים יחד את הילדים, חוזרים בשעות סבירות מהעבודה הביתה להיות איתם, ושותפים מלאים בחובות ההורות והפרנסה.

אחרי שחזר מחופשת הלידה שלו, דני הוריד את אחוז המשרה שלו ל-80, ועבד 4 ימים בשבוע. אחרי שראה כי טוב הוריד עוד יום. אם נשים יתנו מספיק מקום לבני זוגם לגדל את הילדים (בדרכם!) רובם ישמחו לעשות זאת. וגם לעבוד פחות, תתפלאו (השאלה הנפוצה אז היתה "איך הרשו לו?" והתשובה בדרך כלל היתה "הוא פשוט ביקש").

האמת היא, שאנחנו עדיין חיות בעולם בו אי אפשר לאזן. אין כזה דבר work-life- ballance,  בטח לא אם את או אתה רוצה קריירה.
ואנחנו עדיין חיות בעולם בו אין לנו בחירה אמיתית. נשים לא באמת "בוחרות" להישאר בבית, גם אלו שמכריזות על כך. אני תוהה בכמה משפחות אשכרה התנהלה שיחה בה בני הזוג שקלו מי חוזר לעבוד אחרי לידת הילד הראשון. הבחירה הרי נעשתה עבורינו, כשהעולם בו אנו חיות עדיין משלם כ-30% יותר לגברים, שיוותרו המפרנסים ה"טבעיים" אחרי הלידה. שריל סנדברג המופלאה מקדישה לכך פרק שלם בספר שלה, שאם לא קראתם אותו או טרם האזנתם אותו, לכו מכאן עכשיו.

עד שאנחנו לא נפסיק להתייחס לעצמנו קודם כל כאמהות ואחר כך כל דבר אחר – נמשיך לסנדל את עצמנו בתפקיד הזה. איזו רלוונטיות יש לשאלת כמה ילדים יש לי ליכולות המקצועיות שלי? מדוע עלי לשאת נאומים נרגשים קבל עולם ופייסבוק על "כמה שהילד שלי לימד אותי" בעוד שאוי לי אם אעוף על עצמי מקצועית וכמה שלימד אותי מישהו בתחום אחר? מדוע עלי לקבל הזמנות לערבי "אמהות", בהן מסבירים לי איך לאזן ו"לשלב את כל משימות חיי"- מי אמר שאלו משימות חיי? בחיים שלי, למשל, אני מוצאת את המשימה של להיות בת זוג מאתגרת יותר ולעתים חשובה יותר ממשימת האמהות. את איילת ולדמן,סופרת ואשתו של הסופר מייקל שייבון, כמעט הרגו כשהעזה לכתוב משהו דומה.

עיטור העוז

כשהחלה אופנת "שרשאות הילדים", בה נשים נושאות בגאווה את מספר הצאצאים שלהן ומינם על צווארה, היא מיד העלתה לי את הסעיף. רק שתי חברות שלי ענדו את הזוועה הזאת, שתיהן מהפריפריה (בתל אביב כמעט לא ראיתי את זה, אולי כי פחות אמהות עובדות שם במשרה מלאה) ולפחות עם אחת מהן שוחחתי על כך. השניה ודאי תכתוב לי בתמיהה בקרוב.
ולמה זוועה?
כי, כאילו, הכל?
כי מעולם לא ראיתי גבר עונד שרשרת שמספרת לעולם, עוד לפני שפתח את פיו, שיש לו שני בנים ושתי בנות, למקרה שתחשבו שהוא "סתם גבר". או "סתם מנכ"ל". הוא גם מנכ"ל וגם אב לשלושה! נכון שעכשיו אתם ממש מתפעלים? אולי גברים יענדו שרשרת עם המשכורת שלהם? או מספר הנשים ששכבו איתן? כי מבחינתי זה היינו הך. זהו עיטור העוז! זהו הערך שלנו! זו המהות שלנו, ועלינו להודיע על כך לעולם, פן יחשבו שאנחנו "סתם נשים".

השרשרת הזו היא קצת כמו "סימני ההפלות" על מטוסים. בואו ניגש ישר למה שחשוב באמת, ומה שחשוב זה "כמה". אין לי אפילו צורך לזרוק את זה בתור פרט עסיסי בשיחה, ככה בנונשלנטיות – כי איך שאני נכנסת לחדר הישיבות כולם ידעו, על פי השרשרת שלי, שיש לי שלושה/ארבעה/חמישה ילדים. והו כמה הם יעריכו אותי יותר בזכות זה!
ביום בו אנחנו נדע להשאיר את הילדים שלנו מחוץ לחדר הישיבות, כמו הגברים, נוכל להתחיל לדרוש יחס שווה בעבודה. כל עוד אנחנו מכניסות את כותרת המשנה "אמא של.." לכל מקום – אל תתפלאו שאחר כך הילדים תוקפים אותנו מהדלת הצדדית של רגשות האשם. ייתכן שכשנלמד לעשות זאת, יתפנה גם יותר מקום לבני הזוג שלנו להיות יותר הורים.

ואני יודעת שקל יותר לכתוב כשהילדים שלי גדולים יותר-  הרי עם הפיכתנו להורים החיים שלנו מקבלים טוויסט, שלוקח לעתים כמה שנים להתאושש ממנו. אבל זה ההבדל: ההורות. אולי די עם האמהות? ברגע שנפסיק לקדש אותה, להלל ולקלל אותה, נוכל להמשיך הלאה בצורה שוויונית ומאוזנת יותר, גם בין המינים.
נכון, עד שלא יחול שינוי מהותי בתרבות העבודה שלנו – כל מי שרוצה קריירה, גבר או אשה, יצטרך מתישהו להשקיע שעות רבות יותר בעבודה מאשר עם הילדים שלו או שלה. אני מדברת בעיקר על עולם השכירים. עבור עצמאים ועצמאיות האיזון הזה תמיד מאתגר, דווקא כי הוא תלוי רק בנו. ולהקדיש זמן לעבודה שלנו היא בחירה לגיטימית. מותר לבחור בה. האושר של הילדים שלנו לא בהכרח נגזר ממנה. האושר שלנו? בהחלט.
וכן, כך בנוי המעגל: כל עוד אין שוויון (בשכר, בתרבות שמגדלת בנות להיות יפות ואמהות ובנים להתעסק עם כסף ומספרים) לא באמת יוכל להתקיים שוויון ושותפות בהורות. עד שלא תשתנה תרבות העבודה לימי עבודה קצרים יותר ומתחשבים יותר גם בגברים, הם לא יוכלו להיות שותפים שווים, ונשים שינסו לאזן בין הכל ימשיכו להתייסר בנסיון להצליח בכל התפקידים.

אבל הדברים האלו משתנים, ואני כן מאמינה ששינוי בתפיסה העצמית שלנו יכול להתחיל שינוי בתפיסה של מקומות העבודה ושל בני הזוג. אני לא "אמא עובדת", אני אשה עובדת שיש לה ילדים. בדיוק כמו בעלי.
במסגרת ההרצאות שלי בפני נשים עצמאיות, שמחברות אותי למורשת הפמיניסטית עליה חינכה אותי אמא שלי, אני מפצירה בנשים לפתח בטחון עצמי עסקי ועצמאות כלכלית אמיתית, למענן ולמען נשים מוחלשות מהן, להן אין בחירה כלל.
כשנפסיק לשאת את האמהות שלנו כעול או כפרס, אלא נשאיר אותה בבית, עם הילדים, כשאנחנו יוצאות לעבודה – אני מאמינה שנוכל לראות ולהגיע הרבה יותר רחוק, להרגיש יותר טוב עם עצמנו, וגםלחזור הביתה בזמן לארוחת הערב.
והיא תהיה עוד חמה.