ירוקה

בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה. ואחר כך לא ממש האמנתי שזה יתפוס.

החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת ליישוב קטן ומרוחק (בשביל תל אביבים..).

DMG4
ברוש, לבדו איתן. צילום: דניה מור-גורן

שלשום נסעתי לדרום תל אביב לקנות ציוד לתחפושות. פורים, כזכור, החג האהוב עלי, ודרום תל אביב לפני פורים היה הסיבוב האהוב עלי.

אבל אני כבר לא תל אביבית, מתברר.

ישבתי כלואה באוטו בסיבוב שבין כפר גלעדי-מטלון-וולפסון-הרצל, ברחובות בהם פניה אחת לא נכונה ואת עומדת עשרים דקות במקום. ועמדתי. והתעצבנתי. וקיללתי. ולא הבנתי "איך אנשים נוהגים בעיר הזאת?" ותהיתי "איך אנשים יכולים לחיות במקום הזה??". וגם "למה נכנסתי לפה עם האוטו???".  נשמעתי בדיוק כמו ההם מחוץ לעיר, שתמיד צחקתי עליהם.

והיה לי רועש, ומסריח, וצפוף.

צילום: כנרת רוזנבלום
צילום: כנרת רוזנבלום. והיא בכלל פריזאית.

אחרי שעה, בה זחלתי במעגלים ונתקעתי אחרי משאיות ומכוניות, ברחתי משם בלי לקנות כלום. המשכתי לנחלת בנימין, שם ידעתי שיש לי חניון שמחכה לי. הסתובבתי, פגשתי חברה לצהרים טעים וספונטני, שילמתי 50 שקלים על חניה וחזרתי הביתה.

צילום: כנרת רוזנבלום
צילום: כנרת רוזנבלום

את הריח הרגשתי מיד אחרי כמה חודשים. חזרתי לשכונה וריח שתן החתולים ופיח המכוניות היכה בי. אבל עכשיו יש ימים שממש קשה לי לנשום.

החורף הזה נעץ את המסמר האחרון, למרבה ההפתעה. גם בחורף הקר הזה, כמעט כמו חורף ירושלמי, סבלתי מקור. אבל כבר למדתי שהחורף מביא איתו את ההתחדשות של כל הירוק והיופי שמסביב. וכשאני חווה את זה בפעם השלישית זה עוד יותר מרגש.

כל החנויות ובתי הקפה שבעיר לא יוכלו ליצור את היופי של ההתחדשות הזאת.

ky1
צילום: דניה מור-גורן

 

לאנשים שגדלו באיזור (כמו דניה, שצילמה את התמונה), זה נראה טבעי ומובן. אני עדיין מתרגשת מההתרגשות שלי מהטבע שמסביב. שזה הנוף שנשקף אלי כשאני קופצת לסופר:

DMG3
צילום: דניה מור-גורן

או מביטה מחוץ לחלון המשרד שלי, או כשאני יוצאת לרוץ.

RK2

או לטייל עם גריזלי

RK4

או סתם לצאת לדשא, שמלא בחמציצים

RK3

והכוכבים שמאירים לי בחצר בלילה, והצל המטורף של ליל ירח מלא ודברים אחרים שאין לי יכולת לצלם. אני אשכרה מקשיבה לרוח. שומעת את הפירות האחרונים של העץ מרשרשים בחצר. עוד מעט ייפלו על הדשא והעץ יישאר בעירומו. את ההתרגשות שבלראות ניצנים זערוריים נובטים בקצות הענפים של התאנה.

והפריחה, שאני כבר יודעת בדיוק באילו מקומות לחפש אותה, ומתי תגיע. ויושבת בחצר ומדברת עם האיש שהביא אותי לפה על איך הפריחה השנה עדיין קצת חלשה בגלל החורף שעבר, שהיה כל כך יבש.

DMG2
צילום: דניה מור-גורן

עוד בשיחות ההזויות, שהיו לנו על המרפסת בתל אביב (זו שחשבנו שהיא מרווחת, עם נוף), אמרתי לו שאם כבר, אז אפס שמונה. פה עדיין יש מרחבים, שדות, שקט. אפס תשע זה בעיקר עוד ועוד בניה. מאז גם פה בונים בטירוף, אבל עדיין – אנחנו בקצה היער. והשדות.

לא מעט דברים גם חסרים לי פה. חסר לי הכל במרחק הליכה – קרואסון טוב, סרט טוב, חנויות חדשות ומעניינות. החברות שלי, ובעיקר האקראיות שהיא חלק מהחיים כשאת גרה בעיר גדולה ודברים יכולים לקרות פתאום, בלי תכנון.

חסרים לי בתי ספר מגוונים לילדים שלי, שמגיעים לגיל בו לבתי ספר יש משמעות. חסר פה מגוון. של כל דבר שהוא אנושי, לפחות. מבחינתו של הטבע ומזג האוויר יש פה מפגשים מפתיעים וחדשים ומגוון אינסופי של הכל.

צילום: דניה מור-גורן
צילום: דניה מור-גורן

ואני יודעת שכתבתי והגנתי בחירוף על חברי התל אביביים, שגרים בדירות קטנות והחיים שלהם זולים יותר. אני בהחלט מאמינה בזה. אבל מהתגובות שקיבלתי הבנתי שלא הייתי מובנת. כי עכשיו אני בוחרת בזה ברצון מלא.

ולמרות שאני עדיין לא יודעת איפה אהיה בעוד כמה שנים, אני יודעת שעכשיו ממש טוב לי כאן. כשאני מסתובבת בתל אביב, אליה התחלתי להגיע ברכבת בשבועיים האחרונים, אני רוצה הביתה.

 

 

 

להמשך קריאהירוקה